הייתי שם, עוד בשנת 1994. הרעיון של הקמת חווה לנערים היה נשמע באוזני, כמשהו ערטילאי וכחלום שלא יתגשם.
גדלתי במשפחה חמה ונורמטיבית, קבלתי חינוך ציוני וחברתי ובעקבות דעותיי האידיאולוגיות, ערכתי בחופשת הפסח טיול לחברון עם חבריי מ"נוער צומת". באותו טיול פגשנו את יוסי שדה.
כמה חודשים לאחר מכן במהלך חופשת הקיץ, בין התיכון לגיוס הגעתי לבקר את יוסי שדה שהיה אז בן 24, חייל משוחרר. הגעתי לקרוואן ב"גבעת החרסינה" בקריית ארבע ומצאתי את ד' יושב ליד הדלת.
ד' סיפר לי כי הוא חרדי לשעבר שנאסף מהרחוב, על ידי יוסי שנותן לו בית. הוקסמתי, לצד האידיאולוגי נוסף כעת העניין החינוכי, הצטרפתי אליהם ונשארתי אצל יוסי כחצי שנה, עד לגיוס. עבדנו, ד' ואני. את השכירות, המזון וכל השאר כלכל יוסי, הוא לא הסכים שנתחלק עימו.
יוסי, לא יכולתי, הרגשתי לא נעים, אז בשורות אלו אבשר לך, כי את חשבון הטלפון שילמתי פעם אחת וגם אוכל מדי פעם קניתי.
בבית בנצרת עילית, חונכתי לאהבת הארץ והקרבה למען המולדת, היה ברור לי שאני הולך לשרת בקרבי, לא פחות מצנחנים. אבל מרוב פעילות אידיאולוגית, בשלוש השנים שלפני הגיוס, לא אכלתי ומשקל הנוצה שלי השאיר אותי מחוץ למשחק. אצל יוסי קיבלתי חיזוק לחינוך מהבית, סיפוריו על שירותו הצבאי, פגישות עם חיילים והרבה מוטיבציה. חזרתי להתאמן ומפרוסה עם מרגרינה, לפרוסה עם ק'וטג' ומרק עוף בשבתות, בסיוע בקבוק ליטר מים, עליתי על המשקל בוועדה הרפואית....והפרופיל עלה ל 97. פספסתי את הגיבושים, אך יוסי לחץ מפה, דיבר משם, הגעתי לגיבוש האחרון למחזור הגיוס המקורי שלי. היום אחי, אבא שלי ואני משרתים באותו גדוד המילואים בצנחנים, במלחמת לבנון השנייה נלחמנו כתף אל כתף, פשוטו כמשמעו.
החווה קמה, החלום שבו לא האמנתי, התגשם. אחרי שירות קבע ושנתיים בחו"ל, הגעתי לחווה. שנתיים עבדתי בה עם הנוער כששנה מתוכן חלקתי את מגורי בקרוואן עם אחד הנערים, שהיום כבר בוגר בעצמו וגר בחווה כאח בוגר.
חייתי עם הנערים, שהגיעו לחווה כשהיו בגילאי 13, 14 או 16, כל אחד והסיפור הקשה שלו. מצבם הביא אותם להתנהג כבוגרים כבר בגיל צעיר ולפסוח על גיל ההתבגרות הנורמטיבי, אך לאחר שנים רבות, מרד הנעורים מבעבע בבודדים מהם. מספר בודד של נערים, שקיבלו בית, משפחה חמה, לימודים, שהתגייסו ליחידות קרביות ומובחרות לאור החינוך בחווה ולמעשה הועלו על מסלול לחיים נורמטיביים, החליטו למרוד. למרוד ביוסי שהיה להם כאבא, למרוד בחווה שהייתה להם כבית ולמרוד באחיהם. מרד הנעורים הגיע מאוחר וכמו מרד נעורים הוא התפרץ בעקבות סיבות אישיות וקטנוניות, כמו בכל משפחה נורמטיבית. הנקמנות האישית הקטנונית הניעה את אותם בודדים לנפח פרשה שפגעה בעבר ותפגע שוב באותם הנערים שעוברים כעת תהליך שיקום.
בחווה עבדתי כרכז הביטחון, ומול גופים כמו ביטוח לאומי, משרד הרווחה, האוניברסיטה העברית, המועצה האזורית ועוד. יש בכך כדי להבהיר שהחווה התנהלה ומתנהלת תחת פיקוח וליווי מקצועי. פגישות עבודה במשרדים שונים, דוחו"ת, בקורי גורמים שונים ופיקוח בחווה עצמה. הרפש הזה שנזרק על יוסי שדה ועל החווה נחקר בעבר על ידי הרשויות, חקירה מעמיקה ונמצא כעורבא פרח.
רבים מהנערים שבגרו הם היום בעלי משפחת עם ילדים, חלקם ממשיכים לגור בחווה, אחרים פרשו כנפיים אך שבים לבקר בחווה בשבתות ובחגים, זאת המשפחה שלהם וזה הבית בו גדלו.
את כל חייו הקדיש יוסי שדה לנערים, אצל חלקם פצעי הנפש לא הגלידו גם אחרי שנים רבות. צריך לחיות במקום כזה כדי להבין את העניין, לחוות את התהליך שעובר על הנערים ואת ההשקעה של יוסי שדה בנערים ובשיקומם, לא כולם משתקמים כפי שאפשר להיווכח מהכתבה.
חוות "שדה בר" הוקמה ביזע ועמל, בקשיים בירוקראטיים ונפשיים, אך לא ניתן להתווכח עם הצלחתה, רבים קיבלו את חייהם בחזרה והפכו לאזרחים מעורים ומועילים בחברה הישראלית.
כל כך פשוט להרוס, כל כך קל לשפוט ולחלק עצות. הלוואי שכל מחלקי העצות והמתיימרים לשנות את העולם באמצעות העט, היו קמים מכיסאם, ומפנים את אצבעותיהם מהמקלדת על מנת להקים מוסדות כאלה ובאמת לשנות, להציל נפשות ולהטיב את החברה הישראלית.
היה כבר מי ששאל..."אז איך אתה ישן בלילה...?"
גדלתי במשפחה חמה ונורמטיבית, קבלתי חינוך ציוני וחברתי ובעקבות דעותיי האידיאולוגיות, ערכתי בחופשת הפסח טיול לחברון עם חבריי מ"נוער צומת". באותו טיול פגשנו את יוסי שדה.
כמה חודשים לאחר מכן במהלך חופשת הקיץ, בין התיכון לגיוס הגעתי לבקר את יוסי שדה שהיה אז בן 24, חייל משוחרר. הגעתי לקרוואן ב"גבעת החרסינה" בקריית ארבע ומצאתי את ד' יושב ליד הדלת.
ד' סיפר לי כי הוא חרדי לשעבר שנאסף מהרחוב, על ידי יוסי שנותן לו בית. הוקסמתי, לצד האידיאולוגי נוסף כעת העניין החינוכי, הצטרפתי אליהם ונשארתי אצל יוסי כחצי שנה, עד לגיוס. עבדנו, ד' ואני. את השכירות, המזון וכל השאר כלכל יוסי, הוא לא הסכים שנתחלק עימו.
יוסי, לא יכולתי, הרגשתי לא נעים, אז בשורות אלו אבשר לך, כי את חשבון הטלפון שילמתי פעם אחת וגם אוכל מדי פעם קניתי.
בבית בנצרת עילית, חונכתי לאהבת הארץ והקרבה למען המולדת, היה ברור לי שאני הולך לשרת בקרבי, לא פחות מצנחנים. אבל מרוב פעילות אידיאולוגית, בשלוש השנים שלפני הגיוס, לא אכלתי ומשקל הנוצה שלי השאיר אותי מחוץ למשחק. אצל יוסי קיבלתי חיזוק לחינוך מהבית, סיפוריו על שירותו הצבאי, פגישות עם חיילים והרבה מוטיבציה. חזרתי להתאמן ומפרוסה עם מרגרינה, לפרוסה עם ק'וטג' ומרק עוף בשבתות, בסיוע בקבוק ליטר מים, עליתי על המשקל בוועדה הרפואית....והפרופיל עלה ל 97. פספסתי את הגיבושים, אך יוסי לחץ מפה, דיבר משם, הגעתי לגיבוש האחרון למחזור הגיוס המקורי שלי. היום אחי, אבא שלי ואני משרתים באותו גדוד המילואים בצנחנים, במלחמת לבנון השנייה נלחמנו כתף אל כתף, פשוטו כמשמעו.
החווה קמה, החלום שבו לא האמנתי, התגשם. אחרי שירות קבע ושנתיים בחו"ל, הגעתי לחווה. שנתיים עבדתי בה עם הנוער כששנה מתוכן חלקתי את מגורי בקרוואן עם אחד הנערים, שהיום כבר בוגר בעצמו וגר בחווה כאח בוגר.
חייתי עם הנערים, שהגיעו לחווה כשהיו בגילאי 13, 14 או 16, כל אחד והסיפור הקשה שלו. מצבם הביא אותם להתנהג כבוגרים כבר בגיל צעיר ולפסוח על גיל ההתבגרות הנורמטיבי, אך לאחר שנים רבות, מרד הנעורים מבעבע בבודדים מהם. מספר בודד של נערים, שקיבלו בית, משפחה חמה, לימודים, שהתגייסו ליחידות קרביות ומובחרות לאור החינוך בחווה ולמעשה הועלו על מסלול לחיים נורמטיביים, החליטו למרוד. למרוד ביוסי שהיה להם כאבא, למרוד בחווה שהייתה להם כבית ולמרוד באחיהם. מרד הנעורים הגיע מאוחר וכמו מרד נעורים הוא התפרץ בעקבות סיבות אישיות וקטנוניות, כמו בכל משפחה נורמטיבית. הנקמנות האישית הקטנונית הניעה את אותם בודדים לנפח פרשה שפגעה בעבר ותפגע שוב באותם הנערים שעוברים כעת תהליך שיקום.
בחווה עבדתי כרכז הביטחון, ומול גופים כמו ביטוח לאומי, משרד הרווחה, האוניברסיטה העברית, המועצה האזורית ועוד. יש בכך כדי להבהיר שהחווה התנהלה ומתנהלת תחת פיקוח וליווי מקצועי. פגישות עבודה במשרדים שונים, דוחו"ת, בקורי גורמים שונים ופיקוח בחווה עצמה. הרפש הזה שנזרק על יוסי שדה ועל החווה נחקר בעבר על ידי הרשויות, חקירה מעמיקה ונמצא כעורבא פרח.
רבים מהנערים שבגרו הם היום בעלי משפחת עם ילדים, חלקם ממשיכים לגור בחווה, אחרים פרשו כנפיים אך שבים לבקר בחווה בשבתות ובחגים, זאת המשפחה שלהם וזה הבית בו גדלו.
את כל חייו הקדיש יוסי שדה לנערים, אצל חלקם פצעי הנפש לא הגלידו גם אחרי שנים רבות. צריך לחיות במקום כזה כדי להבין את העניין, לחוות את התהליך שעובר על הנערים ואת ההשקעה של יוסי שדה בנערים ובשיקומם, לא כולם משתקמים כפי שאפשר להיווכח מהכתבה.
חוות "שדה בר" הוקמה ביזע ועמל, בקשיים בירוקראטיים ונפשיים, אך לא ניתן להתווכח עם הצלחתה, רבים קיבלו את חייהם בחזרה והפכו לאזרחים מעורים ומועילים בחברה הישראלית.
כל כך פשוט להרוס, כל כך קל לשפוט ולחלק עצות. הלוואי שכל מחלקי העצות והמתיימרים לשנות את העולם באמצעות העט, היו קמים מכיסאם, ומפנים את אצבעותיהם מהמקלדת על מנת להקים מוסדות כאלה ובאמת לשנות, להציל נפשות ולהטיב את החברה הישראלית.
היה כבר מי ששאל..."אז איך אתה ישן בלילה...?"